Wi-Fi התגלה כפרוטוקול הרשת האלחוטית הפופולרי ביותר של המאה ה-21. בעוד פרוטוקולים אלחוטיים אחרים עובדים טוב יותר במצבים מסוימים, טכנולוגיית Wi-Fi מפעילה רשתות ביתיות, רשתות מקומיות עסקיות ורשתות נקודות חמות ציבוריות. יש אנשים שמתייגים בטעות את כל סוגי הרשתות האלחוטיות כ-Wi-Fi כאשר במציאות Wi-Fi היא אחת מטכנולוגיות אלחוטיות רבות.
היסטוריה וסוגי Wi-Fi
בשנות ה-80 פותחה טכנולוגיה המיועדת לקופות רושמות אלחוטיות בשם WaveLAN ושותפה עם קבוצת המכון להנדסאי חשמל ואלקטרוניקה האחראית על תקני רשת, הידועה בשם ועדה 802.טכנולוגיה זו פותחה עוד במהלך שנות ה-90 עד שהוועדה פרסמה את תקן 802.11 ב-1997.
הצורה הראשונית של Wi-Fi מאותו תקן משנת 1997 תמכה רק בחיבורים של 2 Mbps. גם טכנולוגיה זו לא הייתה ידועה רשמית בתור Wi-Fi מלכתחילה; המונח הזה נטבע כמה שנים מאוחר יותר כשהפופולריות שלו גדלה. קבוצת תקנים בתעשייה המשיכה לפתח את התקן מאז, ויצרה משפחה של גרסאות חדשות של Wi-Fi שנקראות ברציפות 802.11b, 802.11g, 802.11n, 802.11ac וכן הלאה. כל אחד מהסטנדרטים הקשורים הללו יכול לתקשר זה עם זה, אם כי גרסאות חדשות יותר מציעות ביצועים טובים יותר ותכונות נוספות.
חומרת Wi-Fi
נתבי פס רחב אלחוטיים הנפוצים ברשתות ביתיות משמשים כנקודות גישה ל-Wi-Fi (יחד עם פונקציות אחרות). באופן דומה, נקודות Wi-Fi ציבוריות משתמשות בנקודת גישה אחת או יותר המותקנות בתוך אזור הכיסוי.
מכשירי רדיו ואנטנות Wi-Fi קטנים משובצים בתוך סמארטפונים, מחשבים ניידים, מדפסות וגאדג'טים צרכניים רבים המאפשרים למכשירים אלה לתפקד כלקוחות רשת.נקודות גישה מוגדרות עם שמות רשת שלקוחות יכולים לגלות בעת סריקת האזור לאיתור רשתות זמינות.
שורה התחתונה
נקודות חמות הן מעין רשת מצב תשתית המיועדת לגישה ציבורית או מדודה לאינטרנט. נקודות חמות אלחוטיות רבות משתמשות בחבילות תוכנה מיוחדות לניהול מנויי משתמשים ולהגביל את הגישה לאינטרנט בהתאם.
פרוטוקולי רשת Wi-Fi
Wi-Fi מורכב מפרוטוקול שכבת קישור נתונים הפועל על כל אחד מכמה קישורי שכבה פיזית. שכבת הנתונים תומכת בפרוטוקול מיוחד של Media Access Control המשתמש בטכניקות הימנעות מהתנגשות (הנקראת טכנית Carrier Sense Multiple Access with Collision Avoidance) כדי לסייע בטיפול בלקוחות רבים ברשת המתקשרים בו-זמנית.
Wi-Fi תומך בקונספט של ערוצים דומים לאלו של טלוויזיות. כל ערוץ Wi-Fi משתמש בטווח תדרים ספציפי בתוך פסי האותות הגדולים יותר (2.4 GHz או 5 GHz).ארכיטקטורה זו מאפשרת לרשתות מקומיות הנמצאות בקרבה פיזית קרובה לתקשר מבלי להפריע זו לזו. פרוטוקולי Wi-Fi בודקים בנוסף את איכות האות בין שני מכשירים ומכוונים את קצב הנתונים של החיבור במידת הצורך כדי להגביר את האמינות. ההיגיון של הפרוטוקול הדרוש מוטבע בקושחה ייעודית של התקנים המותקנת על ידי היצרן.
לצלילה עמוקה יותר לאופן פעולת פרוטוקול הרשת הזה, עיין בעובדות שימושיות נוספות על איך עובד ה-Wi-Fi.
בעיות נפוצות עם רשתות Wi-Fi
אין טכנולוגיה מושלמת, ול-Wi-Fi יש את חלקו במגבלות. בעיות נפוצות ברשתות Wi-Fi כוללות:
- Security: תעבורת רשת הנשלחת דרך רשתות Wi-Fi עוברת באוויר הפתוח, מה שהופך אותה לנטייה לחטט. כמה סוגים של טכנולוגיות אבטחת Wi-Fi נוספו ל-Wi-Fi במהלך השנים כדי לעזור לטפל בבעיה זו, אם כי חלקן עובדות טוב יותר מאחרות.
- טווח איתות: רשת Wi-Fi בסיסית עם נקודת גישה אלחוטית אחת מגיעה לכל היותר לכמה מאות רגל (100 מטר או פחות) לכל כיוון. הרחבת הטווח של רשת Wi-Fi דורשת התקנת נקודות גישה נוספות המוגדרות לתקשורת זו עם זו, מה שהופך יקר וקשה לתמיכה, במיוחד בחוץ. בדומה לפרוטוקולים אלחוטיים אחרים, הפרעות אות (מהתקנים אלחוטיים אחרים, או מחסימות פיזיות כגון קירות) יכולות להוריד את הטווח האפקטיבי של ה-Wi-Fi ואת האמינות הכוללת שלו.
