מזונות חשובים
- No More Heroes 3 הוא מטופש, אלים, עצבני, מוזר ומוזר של זמן טוב.
- זה מצליח להתעלות על קודמיו על ידי אימוץ האבסורד שלו לרמות שהן בעצמן אבסורדיות.
- הסגנון הוויזואלי נמצא בכל מקום, בכל המובנים, אבל האקראיות הזו למעשה קושרת הכל ביחד.
בסדרה הידועה באקשן המוגזם שלה ובכל השאר המגוחך, No More Heroes 3 מצטיין בכך שהוא (איכשהו) נשען אפילו חזק יותר אל האבסורד.
No More Heroes ידוע במראה המסוגנן, האלימות המטורפת והדמויות הייחודיות שלו, והיציאה השלישית של Travis Touchdown לסנטה הרוס אינה יוצאת דופן. אני יודע ש-Travis Strikes Again קיים, אבל זה התרחש בקונסולת משחקים דיבוק, אז זה לא נחשב. No More Heroes 3 הוא גס, צבעוני, אלים, תוסס, מוזר ונפלא בדיוק כמו קודמיו (אז בהחלט לא לילדים), אבל הוא עובד.
זה עובד כי Grasshopper Manufacture החליטה שזה צריך להיות יותר מגוחך ומופרך. למה להפסיק עם קרבות חרב לייזר עם מתנקשים בעלי כוח-על כשאפשר לקיים קרבות חליפת מכה עם פולשים חייזרים סוערים?
שטויות שהגיוניות
אני יודע שסרטי המשך של משחקי וידאו נוטים לדחוף את עצמם רחוק יותר - כדי להפוך את הכל לגדול יותר, מהודרים יותר, וכן הלאה. אז זה מובן ש-No More Heroes 3 ירצה להגדיל את ההקדמה בשני המשחקים הראשונים. מה שלא ציפיתי הוא עד כמה זה מחבק את המוזרות שלו או עד כמה הכל משתלב.
ראשון: חייזרים.
זה כל כך ברור עכשיו שזה שם בחוץ, אבל לקפוץ ממתנקשים מיומנים לא אנושיים לחייזרים ישירים בחלל (מהחלל!) בתור אנטגוניסטים זה מושלם. עד כמה ש"לא עוד גיבורים" יכול היה להיות פראי, הוא עדיין היה קשור בעיקר לחוקי טבע. על ידי זריקת מוזרים בין כוכבים לתערובת, אתה יכול לברוח מלעשות כמעט כל דבר, וזה עדיין הגיוני בעולם המבוסס. כמובן שאני מטיס חליפת מכה ונלחם באנומליה של מרחב מחיה בתוך הגוף שלו! זה חייזרים!
שני, עבודות צד. אלה הולכים כל כך הרבה מעבר לאיסוף קוקוסים על החוף. עכשיו אני חוקר מערות וולקניות שכדאי לכרות למינרלים יקרים ומחפש עקרבים להעביר לחנות ראמן. אני מבצע מהלכים מסוגננים תוך כדי כיסוח הדשא של מישהו ופותח סתימות בשירותים בעיר. אני אוסף חתלתולים אבודים עם כפפה שיכולה לעשות דיגיטציה של חפצים פיזיים, ואני מעביר תנינים תוך כדי איסוף אשפה.
הסגנון של הכל
המוזרות הנהדרת של No More Heroes 3 משתרעת גם על איך שהוא נראה על המסך. לא רק הדברים הטכניים כמו דגמי אופי (שכולם אקסצנטריים), אלא גם התפריטים ומסכי הטעינה. זה נמצא בכל מקום, מבחינה ויזואלית, אבל באופן עוקף, זה מה שבעצם גורם להכל להסתדר כל כך טוב. זה מגובש בדיוק בגלל שהכל כל כך לא קוהרנטי.
יש לי הרושם שכאשר המפתחים ניסו להחליט באיזה סוג סגנון חזותי כולל להשתמש, הם החליטו ללכת עם "הכל והכל". תפריט האפשרויות נראה כאילו נשלף ממשחק מחשב ישן והוא כה בהיר עד שכואב להסתכל עליו יותר מדי זמן.
הנחיית 'אינטראקציה' שמופיעה כאשר אתה קרוב מספיק כדי לפתוח דלת או לדבר עם מישהו היא קולאז' ממלא מסך של כפתורים בצבע גרעיני. רוב שיחות ה-NPC מכוונות את המצלמה כך שתראה כמו הזנת טלוויזיה במעגל סגור, עם טיימר ללא סיבה ברורה.
אפילו מעברי הרמה/פרק נמצאים בכל מקום (בצורה טובה). תחילתו של קטע חדש כרוכה בדרך כלל בהומאז' 'אולטרמן' של מסך כותרת, עם קרדיטים. בסוף, בדרך כלל יש כרטיס כותרת בסגנון "אנחנו נחזור" שמציג איור חמוד של אחת הדמויות.
קטע אחד הסתיים בצילום תנועות איטי של מעין ציור בצבעי מים במראה מלחמת הכוכבים, המתאר את רוב השחקנים הראשיים, אך מסוגנן יותר. זה הנושא החזותי הממוקד שהיית מצפה ממשחק פרסונה מודרני, אלא שכל האלמנטים מכל משחק נזרקו לבלנדר.
ואז יש את החייזרים עצמם, שהם משהו אחר לגמרי. העיצובים נמצאים בכל מקום ועוברים את הסולם מיצורים פשוטים יחסית דמויי בובת ראווה למשהו מתוך ציור קוביסטי וכל מה שביניהם. חלקם דמויי אדם, חלקם רובוטיים, לחלקם יש חיות מחמד קטנות וחמודות של תמנון ורוד שיורים בלייזרים הורסים עיר.
No More Heroes 3 מרגיש כמו אלבום הלהיטים הגדולים ביותר של רוב הדברים המוזרים ש-Grasshopper Manufacture התנסתה בהם עד עכשיו. Shadows of the Damned, Killer7, Lollipop Chainsaw, Let It Die, Killer Is Dead - יש כאן קצת מהכל בתצוגה.
